אני לא כאן כדי להגן על עצמי. אני כאן כדי לספר את הסיפור שלי. אני, יוני, צלם עצמאי בן 34, נשוי לאיילת ואב לשני ילדים קטנים. אני תמיד אהבתי לתעד רגעים – שמחות, אבלות, חתונות, וגם… רגעים שאף אחד אחר לא רוצה לזכור.
זה התחיל מתוך סקרנות. קיבלתי טלפון ממישהו שהזדהה כ"אורן" וביקש שאצלם עבורו דירה להשכרה. התשלום היה גבוה באופן מחשיד, אבל הייתי במינוס – והייתי צריך את הכסף.
הפעם הראשונה
כשהגעתי לדירה, היה שם ריח מתוק של סיגריות וזיכרונות שאינם שלי. אורן, גבר כבן חמישים עם עיניים חודרות, נתן לי מפתחות ואמר לי לצלם. "אל תדאג," הוא חייך, "זו עבודה פשוטה."
צילמתי. חדר שינה עם מיטה מבולגנת, חלון קטן עם וילונות אדומים, ומטבח שהרגיש כמו שקר – כאילו מעולם לא בישלו בו. אורן עמד בצד והתבונן. כשסיימתי, הוא שילם לי במזומן והלך בלי לומר מילה.
המשכתי הלאה עם היום שלי. אבל משהו בי נשאר באותה דירה.
העבודות המשונות החלו להתרבות
בחודשים שאחר כך קיבלתי עוד ועוד פניות. אף פעם לא נשאלתי שאלות על עצמי, ואף פעם לא התבקשתי לחתום על חוזים. כל פעם דירה אחרת, אבל התחושה אותה תחושה: קירות שומעים, אך אינם מדברים.
פעם אחת, כשסיימתי לצלם, הבחנתי במחברת פתוחה על השולחן. היא הייתה מלאה בשמות ומספרי טלפון, עם תאריכים לידם. משהו בי רעד, אבל התעלמתי והמשכתי הלאה.
המצלמה כעדה אילמת
באחת הפעמים, בעודי מסדר זווית צילום לחדר שינה, שמעתי קולות מאחוריי. גבר ואישה נכנסו לדירה, ולא ראו אותי. התחבאתי מאחורי דלת השירותים. הם דיברו, צחקו, ואז הכול השתנה – הקולות הפכו אינטימיים, קרובים מדי. אני זוכר שהלב שלי הלם בכוח, אבל לא ידעתי מה לעשות. כשהם עזבו, לקחתי את המצלמה וברחתי.
הווידוי
לילה אחד, בזמן שהעברתי תמונות למחשב, מצאתי את עצמי בוהה בצילומים. כל מסגרת, כל פרט קטן – כל אלו הפכו לחלק מהתצריף של החיים שלא שלי, חיים שאינני מבין.
אבל האמת? זה גם הפך אותי לאדם אחר. המצלמה שלי חשפה סודות שלא הייתי אמור לדעת. כל פריים שסידרתי לא היה רק צילום, אלא מראה לחיים של אנשים אחרים, אנשים ששיקרו לאחרים, ואולי גם לעצמם.
סוף
אחרי שנה שלמה, החלטתי לעצור. לא הייתי יכול יותר. המצלמה הפכה להיות העיניים שלי, אבל גם הסיוטים שלי. אולי יום אחד אשוב להיות הצלם הפשוט שצילם חתונות ובר מצוות, אבל הסודות שצילמתי יישארו איתי לעד.
וכך, אני יושב כאן ומספר את הסיפור שלי. לא כי אני גיבור, אלא כי אני רק עד אילם, כמו המצלמה שראתה הכל באותן דירות דיסקרטיות בחיפה .